מריה פוגונובסקה - פרונר

MARIA POGONOWSKA - PRONER

מריה פוגונובסקה בקרוב בת 110 שנים, נולדה בוורשה ב- 30 לאוקטובר 1897. מוצאה ממשפחת

אסטרבלום - משפחה מתבוללת יהודית אמידה. בבית דיברו פולנית והאדם האחרון במשפחה ששמר

על המסורת היהודית הייתה סבתא של מריה שנפטרה כשמריה הייתה בת 10 שנים.

הוריה Maurycy Asterblum   ו Salomea מבית Kernbaum התחתנו בשנת 1882.

משפחת Kernbaum הייתה ממשפחות יהודיות מתבוללות .

יהודים אלו תרמו רבות  להתפתחות התעשיה והמסחר בפולין בשלהי המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים.

אחד מדודיה של מריה כיהן בתקופה מסוימת בתפקיד ראש העיר לודז'. לבני המשפחה היו שני בתים

ברחוב ORLA בוורשה, שבהם התגוררו בני המשפחה ובבית הזה נולדה מריה ואחותה סטפה הגדולה

ממנה בשלוש שנים.

אבא של מריה סיים לימודי משפטים באוניברסיטת  סאנט-פטרסבורג , אבל, כאשר קיבל את התואר

לא הורשה לעבוד במקצועו. הרוסים שבאותה תקופה שלטו בפולין לא נתנו ליהודים  אישור עבודה

כעורכי דין. אבא של מריה עבד  בהנהלת בית חרושת ששייך למשפחה. אימא של מריה סיימה בית

ספר לבנות והייתה עקרת  בית.

בבית היו עוזרות ואומנת שלימדו את הילדות (מריה וסטפה) צרפתית  וגרמנית.

לחופשות קיץ המשפחה הייתה נוסעת אל אתרי נופש באזור ורשה או לחו''ל.

מריה למדה בבית ספר לבנות, שבו כמחצית  מתלמידות היו יהודיות והמחצית השנייה פולניות קתוליות.

בית הספר היה בין בתי הספר הבודדים לבנות בוורשה, שבסיום הלימודים נתנו תעודת בגרות,

שאפשרה כניסה לאוניברסיטה.

להגדלה- נא ללחוץ על התמונות
	מריה אסטרבלום תמונה מתעודת הבגרות ורשה - 1914		טכס הפתיחה של אוניברסיטת ורשה מריה יושבת שניה מימין לצד הרקטור

מריה סיימה את בית הספר בשנת 1914. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחלף בוורשה

השלטון, הרוסים עזבו ונכנסו הגרמנים. בשנת 1915  נפתחה  אוניברסיטת ורשה ומריה הייתה אחת

מארבע נשים  שהתקבלו למחזור הראשון של הלימודים. היא למדה פיזיקה  וסיימה את הלימודים

בשנת 1924 עם תואר דוקטור לפילוסופיה  בתחום של  פיזיקה ניסויית.

הדוקטוראט  שלה היה הדוקטוראט הראשון  בפיזיקה  שניתן באוניברסיטת ורשה.

אחרי קבלת הדוקטורט מריה המשיכה לעבוד כאסיסטנטית במכון לפיזיקה עד שנת 1938.

בשנת 1927 התחתנה מריה עם Mieczyslaw Proner  שהיה דוקטור לכימיה ורוקחות ועבד

כאסיסטנט בכיר  בפקולטה לרוקחות באוניברסיטת ורשה. הוא היה חוקר  מאוד פעיל.

בשנת 1929 נולדה ביתם ינינה - אני.

מריה ומיצ'סלב פרונר עם בתם ינינה - המספרת ורשה - 1934

במשך שנות עבודתה של מריה באוניברסיטה חלו שינוים משמעותיים  באווירה וביחס ליהודים.

במשך העשור השני של מאה העשרים לא הורגשה אנטישמיות באוניברסיטאות, אבל בשנות השלושים

המצב השתנה. עקב שינויים פוליטיים בפולין ובגרמניה  האנטישמיות התגברה.

השנים 1938 – 1937 התאפיינו באירועים אנטישמים רבים חלקם אלימים.

אבא שלי עזב את האוניברסיטה בשנת 1938. לאחר שלא נתנו לו להתקדם לדרגת מרצה בכיר (דוצנט)

בגלל שהוא יהודי. אחרי שעזב את האוניברסיטה עבד כמנהל מדעי של בית חרושת לתרופות בוורשה.

סמוך לפרוץ המלחמה הוא גויס כרוקח לחיל הרפואה של הצבא הפולני.

המלחמה פרצה, וורשה הופגזה קשות על ידי הצבא הגרמני. אימא ואני שרדנו את ההפצצות בבית של סבתא.

אבי כבר היה מגויס והגיע לבית של סבתא לביקור של מספר שעות. הוא היה  בדרכו מזרחה לפי פקודת

הצבא הפולני. זה קרה ב- 8 ספטמבר 1939  וזו הייתה הפעם האחרונה, שראינו אותו.

באוקטובר, כאשר ורשה כבר נכבשה  על ידי הגרמנים, קיבלנו מאבא אות חיים ראשון. דרישת שלום ממנו שמסר

חייל מהגדוד שלו ששוחרר מהשבי  הסובייטי. החייל  סיפר, שחלק ניכר מהצבא הפולני, שנסוג מזרחה נשבה

על ידי הרוסים , החיילים שוחררו  והקצינים נעצרו.

בין דצמבר 1939 עד מרץ 1940 הגיעו מאבא שלוש גלויות ממחנה השבויים Starobielsk  .אימא חשבה

שבשביל יהודי שבי רוסי עדיף על גרמני .

בינתיים התחילו בוורשה סנקציות נגד יהודים. הרדיפות התחילו מהפקודה לענוד סמל יהודי על שרוול

ובהמשך הקמת הגטו. כל בני המשפחה שלנו- סבתות, סבא, ודודות עברו לגטו. אימא התכוונה גם לעבור

אבל אז, שכנה נוצרייה, אימה של חברתי, Maria Palester , שכנעה את אמי להסתתר בצד הארי והציעה

עזרה להשיג מסמכים עם זהות נוצרית. תודות  לקשרים שלה ועבור תשלום סידרו לנו מסמכים על שם

פוגונובסקה מריה עם בתה ינינה, שמוצאם  מלבוב. (באותו זמן לבוב הייתה תחת  שלטון סובייטי).

עם הזהות החדשה עברנו לגור בחדר שכור באזור אחר של ורשה בתקווה ששם איש לא יכיר אותנו.

כדי להסתתר נאלצנו להחליף מספר פעמים את מקום מגורינו וכל הזמן הייתה סכנה שהזהות

היהודית שלנו תתגלה .

את אימא הכירו הרבה אנשים מעבודתה  באוניברסיטה אבל למרות הסכנה היא  נהגה לצאת  כל יום

לרחוב עם תיק גדול שהכיל את מרכולתה. היא מכרה לחנויות סבון, סיגריות, ואבקת תחליף ביצים

שהכינה חברה שלה שהייתה כימאית ומזה התקיימנו .

בזמן המלחמה אני המשכתי להשתתף בשיעורים בבית הספר.

בשנת 1942 עיתון  גרמני בשפה הפולנית פרסם שמצאו קברי המונים של קצינים פולנים ב Katyn  

שהיה בשטח  רוסיה. אז החלו  לפרסם רשימות של שמות הקצינים, שהיו  שבוים במחנה Kozielsk.

החדשות הנוראיות התקבלו בציבור בספקנות. המשפחות רצו להאמין שזו תעמולה גרמנית כדי להוריד

את המורל של האוכלוסייה הפולנית. ידוע היום שזאת הייתה אמת. השם של אבא שלי לא הופיע ברשימות.

עד סוף המלחמה ותקופה ארוכה  לאחר מכן קיווינו שאבא יחזור.

במשטר הקומוניסטי היה אסור לדבר על  קטין (סמל רצח של יותר מ- 15000  קצינים פולנים בשלוש

מחנות בברית המועצות). ההודעה  הרשמית על מותו של אבא  התקבלה  רק בשנת 1990. אז פורסמה

לראשונה רשימה של שבויים ממחנה סטרובילסק. ברשימה הזאת הופיע שמו של אבא.

במהלך שנת 1942 השתולל בוורשה  טרור כלפי  האוכלוסייה הפולנית כאשר בגטו התרחשה השמדה.

שמענו שבגטו ניספו סבתא, אמו של אבא, אחותו ובעלה, קרובי משפחה רחוקים יותר וידידים רבים.

אנחנו המשכנו להיות בעיר בסכנה בלתי פוסקת, תוך ידיעה שאנחנו מסכנות גם את  האנשים שעוזרים לנו.

צריך להבין זאת - כדי להציל יהודי אחד  מידי הנאצים  היה צריך שרשרת של  עוזרים, וכדי להשמיד

הרבה יהודים- הספיק רק אדם אחד.

בקיץ 1942 דודתי, סטפה הצליחה לצאת מהגטו יחד עם  הוריה הזקנים והחולים. שוב, בעזרת מריה פלסטר 

וידידים אחרים וסכומי כסף גדולים נמצא בשבילם מקום מסתור. סבא נפטר ארבעה חודשים אחרי שעזב

את הגטו. הוא קבור בבית הקברות הקתולי Brodno בוורשה בשם פולני Marian Anicki . לאחר

המלחמה אימא סידרה את הקבר ועל הלוח חרתה את  שמו האמיתי Maurycy Asterblum  וגם את השמות

של סבתא Salomea ושל ודודתי סטפה. גם סבתי וגם דודתי לא שרדו את המלחמה .

באוגוסט 1944 פרץ מרד הפולנים בוורשה. לאחר כשבוע של קרבות, אני ואימא גורשנו מהבית יחד עם

האוכלוסייה של רובע Ochota . דרך מחנה מעבר ברסלאו (Wroclaw) הועברנו למחנה עבודה

בונצלאו (Boleslawiec) . התנאים שם  היו קשים אבל אי אפשר להשוות את התנאים שם לאילו שעברו

יהודים במחנות הריכוז. יש לציין שבתנאים של המחנה, שכולם היו באותו מצב, הפחד שיזהו אותנו (שהיה

מנת חלקנו כל הזמן) לא היה כל כך משמעותי. כנראה, אם היו אנשים שחשדו שאנחנו יהודיות, ידעו שלא

יועיל להם להלשין עלינו לגרמנים.

בפברואר 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא הרוסי. עזבנו את השטח עם קבוצת פולנים והתקדמנו

ברגל מזרחה. אחרי צעדה של כשבועיים הגענו עד לנהר Odra. משם נסענו  ברכבות עד לפרברי ורשה.

לפי מידע שהיה בידינו שם היינו אמורות למצוא את מריה פלסטר ואת בתה.

מצאנו אותם מתגוררות ועובדות בבית מחסה ליתומים ולאנשים אחרים שנזקקו לעזרה. קיבלנו שם מקום

לינה והתגייסנו לעבודה. מריה פלסטר מונתה למנהלת של המוסד.

לאחר המלחמה נפתחה אוניברסיטת וורשה. פרופסור שאיתו אימא עבדה לפני המלחמה הציע לה לחזור

למחלקה לפיסיקה, אך אימא סירבה. היא לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה מדעית  אחרי שש שנים של

הפסקה ולאחר כל החוויות שעברו עליה בשנים אלו. אימא המשיכה לעבוד עם מריה פלסטר בתור סגנית

מנהלת בית יתומים עד ליציאתה לגמלאות שמלאו לה 65 שנים.

הבית שהקימו "שתי מריות" קיים עד היום  שמו "בית על שם ילדי ורשה".

מכתבים מהחוג לפיסיקה מאוניברסיטת ורשה ומהנהלת בית היתומים בורשה, שנשלחו למריה לרגל יום הולדתה ה- 100
			כל המשפחה - 5 דורות ישראל 2007		מריה פוגונובסקה ישראל 2005

בשנת 1968 בעקבות גל האנטישמיות ששוב פקד את פולין החלטנו אני, אז מרצה בכירה במחלקה

למיקרוביולוגיה של בית הספר לרפואה בוורשה, ובעלי, ישראל גולדהר, מהנדס חשמל, לעזוב את 

פולין ולעלות לישראל יחד עם שתי בנותינו  חנה בת 16 ואווה בת 14.

אימא לא הייתה מוכנה להיפרד מאיתנו ולמרות שזאת הייתה החלטה קשה מאוד עבורה, הצטרפה אלינו.

בגיל 71 היא איבדה את עצמאותה  הכלכלית ומצאה את עצמה בסביבה זרה, בלי לדעת את התרבות והשפה.

היא לא נכנעה לקשיים  והתחילה ללמוד עברית במרץ  והתגייסה לעזרה במשק הבית. כאשר נולדה נינתה

הראשונה טלי עזרה בטיפול בה לנכדתה חנה.

אימא גרה כל הזמן איתי. לאחרונה עברנו לגור קרוב לבתי אווה ומשפחתה - בעלה יוחנן שלנק ושלושת הילדים:

תומר בן 25 , דפנה בת 21, ואורי בן 14.

חנה, נשואה  לברוך רוסו גרה מזה 20 שנה בארצות הברית. שתי בנותיה של חנה: טלי בת 33  ומיכלי בת 28

נשואות, גרות גם בארצות הברית . לטלי יש בן, בן 16 חודשים, שמו בן פרונר – לזכר אבי.

כך אמי הקימה שבט בן חמש דורות.

כאשר שואלים את אימא," מה הסוד של החיים הארוכים שלה", היא עונה שהיא מוצאת את הכוח מאהבה

ונחת ממשפחה .

נכתב לכבוד יום הולדת 110 שיחול ב- 30 לאוקטובר שנת 2007 על ידי ביתה של מריה, ינינה גולדהר.