נולדתי בוורשה. אמי מרים (מרילה) הייתה מורה, אבי יעקב נולד באוקראינה ובתחילת המהפכה ברח לוורשה ויחד עם ידידו יסד ארגון אמריקאי     HIAS והיה מנהלו. אבי למד וחי שנים רבות בגרמניה ובווינה.  לאחר מחלה קשה שהחלה בעוד היותו בברלין,  נפטר כאשר הייתי תינוקת בת שנה. גדלתי עם אמי והייתי מאד קשורה למשפחתה. הלכתי לגן של דודתי רגינה שהייתה נכה, צולעת עם רגל אחת תותבת. גן הילדים היה בדירתם הגדולה של סבי וסבתי, נפתלי והדסה ברסלאור שגרו ברחוב  נובוליפקי 49.

הלינה אשכנזי אנגלהרד

 
סבי נפתלי ברסלאור, בנקאי, היה חבר בסינגוגה הגדולה ברחוב טלומצקה. סבתי הדסה היא בתה של
צביה זיידנבויטל-וילבורסקי. משפחת זיידנבויטל הייתה ידועה בורשה בזכות הכשרונות הרבים שבמשפחה
ובמיוחד בזכותם של הציירים המפורסמים, התאומים אפרים ומנשה זיידנבויטל.
אביה, אריה וילבורסקי השתתף במרד הפולנים בשנת 1863, נשלח לסיביר שם נפטר.
עם סבא וסבתא מצד אבי לא היה לי כל קשר כיוון שהם נשארו באוקראינה. סבתא הדסה וסבא נפתלי נפטרו שניהם בשנת 1934 כשהייתי ילדה קטנה בת 9.  קשר עמוק ומיוחד ומלא אהבה היה ביני ובין הדודים שלי, אחות אמי ברונקה ובעלה מישה שהיה לי תחליף לאבא. גם שני הבנים שלהם ובמיוחד אדם שהיה בן גילי, היו לי כאחים. הקשר הזה נפסק כאשר הם ברחו לברית המועצות, ורק לאחר שנים רבות נפגשנו שוב.
מגיל 9 ועד שנת 1942 גרנו אמי ואני ברחוב אוגרודובה 27  בוורשה. היה לנו מזל, הקטע של הרחוב בו גרנו היה בתוך חומות הגיטו וכך נשארנו בדירתנו עד שגורשנו ממנה ביולי 1942.  היחסים ביני ובין אמי היו מיוחדים מאד. אמי, שהייתה אופטימית מטבעה ובעלת יוזמה, עודדה וחיזקה אותי וכמעט תמיד מצאה פתרון למצוקתנו.

אבל גם אני, לעתים, חזקתי את אמי ברגעי ייאוש שתקפו אותה. המאבק המתמיד לשרוד, להתגבר על רעב, מחלות, על רדיפות וייאוש, ועל ריחות המוות היה עיקש ותקיף.  ביולי 1942 עם תחילת הגרוש מוורשה,  אולצנו לעזוב את דירתנו. החל הפרק האחרון של גטו וורשה. עברנו לחיות בבית החרושת שבו גם עבדנו. הסלקציות המרובות הטרידו אותנו. דודתי רגינה ובעלה נתפסו כפר בתחילת הגרוש ובתם צלינה נשארה לבד והצטרפה אלינו. הקשר בינינו היה תמיד חזק, היא הייתה לי כאחות וחברתי האהובה. צלינה הייתה אומנית מוכשרת, חיננית, בעלת אישיות קורנת. כל תקופת הגטו האחרונה היינו יחד, תמיד יחד. באמצע פברואר 1943 אמי החלה לעבור לצד הארי, הפולני, כדי למכור בגדים ולחפש מקום בשבילנו.

היא הגיעה לכומר קתולי שהבטיח לה למצוא מקום עבורנו. צלינה הייתה לידי אתי, ולא חשתי בדידות. אמי חזרה ביום ששי עם בשורה מעודדת וביום שני לפנות בוקר פרץ המרד בגטו. נשארנו יחד כמעט שבועיים, ברחנו מבתים בוערים, נמלטנו מבונקר, קפצנו מקומה ראשונה לבית שכן, עד שהזרוע האכזרית של הגרמנים לכדה אותנו ושלחה אותנו מאומשלאגפלץ למחנה מאידנק.
מרכבת המוות קפצנו, צלינה ואני, אבל צלינה לא הצליחה להגיע לוורשה. לובשי מדים שחור הוציאו אותה מהרכבת
בדרך לוורשה. נשארתי לבד, בודדה. הכומר הקתולי  לא אכזב, הוא הציל את חיי, נתן לי זהות שונה, פולנית. החיים בוורשה הפולנית היו קשים ביותר.
עברתי ממקום למקום, מכנסיה ומנזר לבית תמחוי לנשים מחוסרי בית ולעבודה כמשרתת. בפרוץ המרד הפולני הצטרפתי ללוחמים ולאחר הכניעה גורשתי עם הפולנים לגרמניה שבה עבדתי. לאחר השחרור חזרתי לפולין, למדתי, עבדתי והצטרפתי לתנועה ציונית, ולבסוף לאחר שנתיים בפריס, עליתי ארצה בשנת 1949.

חיי בארץ לא היו קלים. נשאתי וגם התגרשתי, גידלתי בן, למדתי עברית ועבדתי.  במקביל, עסקתי בכתיבה ספרותית, תחילה כתבתי פולנית והחומר תורגם לעברית. עם הזמן ידעתי כבר עברית ופרסמתי כתבות  וספרים בעברית, רובם בנושא השואה.
כתבתי לילדים, לבני נוער ולמבוגרים, ובסופו של דבר התקבלתי בשנת 2002 כחברה לאגודת הסופרים העבריים בישראל. מאז שפרשתי לגמלאות מעבודתי באוניברסיטת תל-אביב הייתי מאד פעילה בעבודה התנדבותית. קיימתי סדנאות עם סטודנטים בסמינר לוינסקי בנושא השואה ובבתי ספר, השתתפתי בסדנאות לכתיבה ספרותית, אבל לבי היה נתון לארגון יוצאי וורשה שהיה חשוב בעיני. בשנת 2006 נבחרתי כיושבת ראש של הארגון. 
הספרים שפרסמתי: רציתי לחיות, אלה חיים, הגיבורים הקטנים ועוד. ספרי פורסמו גם בוורשה בשפה הפולנית.

ספר חדש להלינה : "היא לא ידעה את שמה" – האנדרטה של הלינהאפריל 18, 2012   צחי מאת שוש להב.

 

היא לא ידעה את שמה

ספר חדש של הלינה אשכנזי-אנגלהרד, ניצולת שואה. סיפורים אמיתיים על אנשים בעלי תעצומות נפש אדירות, שרצו לאהוב, ליצור, לחיות. "נולדתי בוורשה וגדלתי באווירה פולנית", מספרת הלינה אשכנזי-אנגלהרד. "כשהגרמנים נכנסו לוורשה היינו בלי לחם. באחד הלילות נפתחה מאפיה ומיד נוצר בפתחה תור עצום. עמדתי בתור, אך לפני שהתקרבתי למאפיה נגמר הלחם. בלילה שלאחר מכן הגעתי מוקדם יותר, אך שוב לא הצלחתי להשיג לחם. בלילה השלישי כבר תפסתי את מקומי בתור בשעה אחת בלילה. לקראת חמש בבוקר נפתחה המאפיה. הפעם הייתי מאוד קרובה והיה לי סיכוי מצוין להשיג לחם. פתאום הופיע נער שהכיר אותי. הוא היה מלווה בחייל גרמני. הנער הצביע עלי ואמר יודה! לא קיבלתי לחם, וכך נודע לי שאני כבר לא פולניה – אני יהודייה".
דרך ארוכה עשתה הלינה מאז אותם ימים. חייה רצופים בסיפורים מרתקים אותם תיעדה במספר רב של ספרים שיצאו לאור בעברית ובפולנית. "הייתי ילדה", היא מספרת, "כל הילדות והנעורים, התקופה הכי יפה בחיי אדם, חייתי בעוני ורעב, בשפל המדרגה. ככה זה היה עד שהתאוששתי וקמתי לתחייה".
הכתיבה, מספרת הלינה, הייתה אחד הדברים שהצילו אותה. בימים אלו יצא לאור ספרה השישי של הלינה – 'היא לא ידעה את שמה'. בספר מספרת הלינה באהבה על גלריה שלמה של אנשים, שסיפורו של כל אחד מהם מצמרר ומרגש.
בספרה מצליחה הלינה לקרב אותנו לדמויות עליהן כתבה ולעורר הזדהות גדולה, כמו לדוגמא בסיפור 'האפרוח שלי לילי', בו מדובר על הילדה לילי שאיבדה את אמה וסירבה להתנחם. אביה הביא לה אפרוח קטן וביקש שתטפל בו. וכך מספרת הלינה "לילי לקחה את האפרוח, הצמידה אותו לפניה ונשקה לו. הוא היה קטן מאוד, נעים ועדין ולפתע לבה התמלא אהבה וחמימות כלפי היצור הקטן הזה. לילי טיפלה באפרוח במסירות ובאהבה, האכילה אותו, השקתה אותו ואפילו בנתה עבורו מיטה קטנה, כדי שיהיה לו חם. הוא ישן לידה ובבוקר הייתה מברכת אותו, כאילו היה תינוק קטן".
כמו בכל יתר סיפוריה, מצליחה הלינה גם בסיפור הזה להעמיד את הקורא בפני דילמה קורעת לב, וכך ממשיך הסיפור "אנשי המושבה הסתכלו על התרנגולת והתלחשו: 'אנחנו רעבים ויש כאן תרנגולת שמנה. זה לא בסדר. לילי הייתה מודאגת שרוצים לקחת ממנה את התרנגולת שלה. היא שמרה עליה יום ולילה'".
הלינה (ראפס) אנגלהרד, בת מרים ויעקוב אשכנזי, נולדה כאמור בוורשה. אמה הייתה מורה ואביה היה אחד ממייסדים של ארגון "HIAS ", ארגון שעסק בהצלת יהודי אוקראינה שנפגעו בפוגרומים. הלינה התייתמה בגיל שנה מאביה וגדלה עם אמה. אך כמו רוב יהודי ורשה מצאה עצמה בזמן מלחמת העולם השנייה בגטו וורשה.בתום המלחמה חזרה הלינה לפולין: "חזרתי כדי למצוא את המשפחה, אבל לא מצאתי אף אחד". היא נסעה לפריז ומשם בשנת 1949 עלתה לישראל. בספרה האחרון 'היא לא ידעה את שמה' מתייחסת הלינה גם לתקופה של אחרי השואה. להתמודדויות הקשות של האנשים ששרדו. בסיפורה 'סבתי סרגה צעיף' היא להוביל את הקורא לעולם המסויט והשסוע של מי ששרדו את התופת.
"חלק קטן מהסיפורים שאני מספרת בספר, הם סיפורים ששמעתי על אנשים שלא הכרתי" אומרת המחברת, "אבל רוב האנשים שאני מספרת עליהם בספר הם בני משפחתי או ידידי. כתבתי את הספר כי רציתי להקים אנדרטה לזכרם". האנדרטה של הלינה.

מספריה של הלינה:

רציתי לחיות	אלה חיים
מצבים	שישה ימים בכוכב אחר

 

70 שנה למרד גטו ורשה   --  אני הייתי שָׁם  מאת הלינה אשכנזי-אנגלהרד אֲנִי הָיִיתִי שָׁם. בֵּין הַבָּתִּים הַקּוֹרְסִים, הַבָּתִּים הַבּוֹעֲרִים כַּאֲשֶׁר לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ רָדְפוּ אַחֲרַי וְהֶעָשָׁן הַשָּׁחֹר, הַסָּמִיךְ חָנַק אוֹתָנוּ. אֲנִי הָיִיתִי שָׁם. עִם חַבְרוֹתַי וַחֲבֵרַי, בְּנֵי הַנֹּעַר שֶׁהַצָּעִיר בֵּינֵיהֶם הוּא רַק בֶּן 15 וְהַבּוֹגֵר בֶּן 22 בִּלְבַד. אֲנִי הָיִיתִי שָׁם. הָיִיתִי עִם אִמִּי וְעִם צלינה בַּת דּוֹדָתִי הָאֲהוּבָה בָּרַחְנוּ מֵהָאֵשׁ, הָיִינוּ שָׁם כֻּולָּנוּ וְקָפַצְנוּ מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּיה לְמַטָּה לֶחָצֵר הָרֵיקָה. אָז הִתְכַּרְבַּלְנוּ וְהִתְחַבַּקְנוּ עַל הָרִצְפָּה הַקָּרָה וְשָׁכַבְנוּ, שָׁכַבְנוּ בְּצִפִּיָּיה לְנֵס. אָכֵן הַנֵּס קָרָה – שָׂרַדְנוּ עוֹד יוֹם, יוֹמַיִים, שְׁלֹשָׁה וְעוֹד, וּבַלֵּילוֹת כְּמוֹ עַכְבָּרִים יָצָאנוּ מֵהַמְּאוּרָה, דִּלַּגְנוּ עַל גּוּפוֹת שְׂרוּפוֹת, מֵתוֹת, בְּחִיפּוּשׂ אַחַר פִּיסּוֹת אֹכֶל וּמַיִם, וְכָךְ שׁוּב שָׂרַדְנוּ – יוֹם – יוֹמַיִים – שְׁלֹשָׁה. אֲנִי הָיִיתִי שָׁם. בַּיּוֹם הַ-13 הַשָּׂטָן טָרַף אוֹתָנוּ בְּצִיפָּורְנָיו הַשְּׁלוּחוֹת וְהִכְנִיס אוֹתָנוּ לִכְלוּבֵי הַמָּוֶות. אֲבָל הַמָּוֶות פָּסַח עָלֵינוּ, עָלַי וְעַל אִמִּי וְעַל צלינה הַמָּווֶת לֹא רָצָה לִבְלֹעַ אוֹתָנוּ עַכְשָׁיו, מִיָּד. שְׁרִיקוֹת הַכַּדּוּרִים בָּאֲוִויר אִיְּמוּ וְהִרְתִּיעוּ אַךְ הֵן לֹא הִצְלִיחוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בִּפְנִים, בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹעֶקֶת  לִ חְ י וֹ ת   –  רוֹצָה  לִ חְ י וֹ ת. הַקְּפִיצָה הַגּוֹרָלִית מִכְּלוּב הַמָּוֶות – לַחַיִּים – נוֹעֲדָה לִי – רַק לִי.