סיפורה של אסנת בלכמן - גלבפיש

משפחת גלבפיש לפני המלחמה, ורשה בתמונה : אבי-משה  ואמי-חנה  (יושבת) מצד ימין- האומנת מצד שמאל- אחותי, רות מצד ימין –הקטנה, אני .(אסנת)  מכל המשפחה רק אני שרדתי .

נולדתי בורשה ב-6.4.1930 להורי, משה וחנה גלבפיש, בת שנייה אחרי אחותי, רות, שהיתה מבוגרת ממני ב-3 שנים. שמם של סבתי וסבי מצד אבי היה  אדלה ובן ציון גלבפיש.  לסבי היו עוד שתי אחיות ושלושה אחים. אני זוכרת שנהגנו לנסוע לבקר אותם בביתם באוטבוצק.

שם היה להם  פנסיון בהרים. בחופשות ובפרט בחנוכה, נהגנו לבלות אצלם את החופש.
ביתנו היה ממוקם ברחוב ספיז'ינסקה 19, בקצה שכונה יהודית בורשה וגבל בבתי שכונה ארית, סמוך לעיר העתיקה.
האווירה בביתנו היתה מסורתית אך לא אורתודוכסית.
השפות המדוברות בבית היו פולנית ויידיש. אבי היה סוחר ואיש עסקים.. את עסקיו הוא ניהל עם שני שותפים,  יהודי בשם קרמש  ופולני  בשם קופצ'ינסקי.

המלחמה החלה ביום שישי 1 לספטמבר 1939. דירתנו היתה סמוכה לבית החולים (שהפך לבי"ח צבאי) ולכן, ההורים החליטו לשלוח אותנו לסבתא לאוטבוצק. אך דווקא באוטבוצק נפלו הפצצות הראשונות, לכן מיהרו ההורים להחזיר אותנו לורשה.
כשהוקם הגטו, נכללה הדירה שלנו בשטחו. כיוון שבתי הספר נסגרו, התארגנו כמה משפחות יהודיות, שכרו מורים, שלימדו אותנו את מקצועות היסוד: מתמטיקה, גיאוגרפיה וקצת עברית. תחילה התקיימו הלימודים כל יום אצל מישהו אחר, אך מאוחר יותר נשכרה דירה, ששימשה ככיתה וגם סידרנו ספריה. אני זוכרת, שכשעברו סיורים של חיילים גרמנים בקרבת מקום, נאלצנו לשכב על הרצפה, שלא  יבחינו שאנחנו מקיימים לימודים.
במהלך הזמן, שטח הגטו צומצם ודירתנו כבר היתה מחוץ לשטחו. הגטו הוקף בחומת אבן גבוהה ובגדרות תיל.  נאלצנו לחפש דירה חלופית. תמורת הדירה המרווחת שלנו, קיבלנו דירה של שני חדרים. הדירות בגטו היו צפופות מאד וקטנות. הקריטריון שקבעו הגרמנים לגודל דירה היה: "4 נפשות על כל חלון".  כעת גרנו 8 נפשות בדירה. יחד איתנו גרו בני משפחת קרמש - השותף של אבי ושתי בנותיו: רות והלנקה. הסתדרנו בצפיפות בדירה הקטנה כך, שההורים גרו עם מר  קרמש באותו חדר, ואנחנו הבנות, גרנו בחדר השני. ישנו  שתי בנות במיטה אחת.
אני זוכרת שסיפקו חשמל לבתים במשך שעתיים ביום. בשעתיים אלה השתדלנו להתקלח, כי השירותים היו ללא חלון.  את הבישול עשינו על גז.  תנאי החיים היו קשים, אך התרגלנו למצב.
כל יום משעה שבע בערב היה עוצר ואסור היה לצאת .   התנאים בתחילת המלחמה היו נסבלים.  עדיין היה לנו כסף ואוכל, אך שררה אווירה של פחד גדול.

הפנסיון של הסבים בעיירה אוטבוצק.

ובכל זאת, למרות הקושי, הרעב והפחד, היו בגטו גם חיי תרבות – הצגות תיאטרון ומופעים למיניהם, אך הכל התנהל בחדרי חדרים ובמסתור. כשגברו הגזרות, אסרו על יהודים ללבוש פרוות. אני זוכרת שעמדנו בתור, כדי למסור את הפרוות שברשותנו. במקום פרווה, שמו לי נייר בין הבטנה למעיל, כדי להתגונן מהקור.

המצב בגטו הלך ונעשה רע. כבר לא היה אוכל.  לאבי היו קשרים עסקיים עם גויים עוד מלפני המלחמה. היה לו שותף גוי, מר קופצ'ינסקי, שהיה חבר טוב ונהג לבקר אותנו גם בגטו.  חיינו כל הזמן באווירה של חוסר ידיעה.
ההוראה היתה להביא כל יום מספר אנשים גדול  לאומשלגפלאץ. כאשר המיכסה לא הספיקה, הגרמנים חיפשו אנשים בדירות. אז התחילה תקופת הנדידה שלנו. כל אחד לקח ביד מה שאפשר, בעיקר אוכל. אני זוכרת את שק השעועית וחבית ריבה שנדדו איתנו ממחבוא למחבוא. כל אחד תפס כמה שאפשר וברח. חיפשנו דירה אחרת, שאפשר גם להתחבא בה. עברנו כך 4 דירות. בסוף, מצאנו דירה עם מחבוא בחדר קטן, שהוסתר בארון. נדדנו מדי פעם ממקום למקום, אך לרוב זה לא עזר. הגרמנים הצליחו לתפוס גם את מי שהתחבא. כך נתפסו רחל דודתי ובנה ריצ'רד. 
בשלב מסוים הוכרז, שמי שיעבוד יינצל.  אבא סידר לכולנו כרטיסי עבודה בבית חרושת למעטפות. אך גם כאן התברר שכרטיס העבודה לא תמיד פעל, והגרמנים חטפו יהודים גם מבתי החרושת. בבית החרושת היה לנו מחבוא. יום אחד אבא צעק לנו מהחצר: "תתחבאו".  רצנו למחבוא. אבא נשאר בחצר, כי היה לו כרטיס עבודה. למרות זאת לקחו אותו לאומשלגפלאץ.  אמא ניסתה לשחד שוטר שיחזיר אותו תמורת כסף, אך הוא לקח את הכסף ולא החזיר את אבי.  אני זוכרת שכל הזמן ניסיתי להציץ מהמחבוא לרחוב לראות אם אבא חוזר.  אבא הובל לטרבלינקה ומאז לא ראיתי אותו.
אני, אחותי ואמי יחד עם מר קרמש, השותף ובנותיו שהינו לאחר מכן במחבוא. קיבלנו שם אמנם קצת מזון, אך המצב הלך והחמיר. לא היו בגדים ולא אוכל. גרנו יחד עם 30 איש במחבוא בגודל של שני מטר על מטר. את הצרכים עשינו בעליית הגג. התכוננו לאקציה הבאה. קיווינו שאם נתפס, נגיע למחנה עבודה ולא למחנה השמדה ולכן, אמא דאגה שנלבש כמה שמלות אחת על השנייה. אני זוכרת בחודש אוגוסט, ישבתי לבושה בשמלת צמר, דחוקה בין הקיר לדופן המיטה והוצאתי מהתפרים של השמלה כינים. אמא גם הכינה לכל אחת מאיתנו לחם עם ריבה וסוכרייה חמוצה לדרך. באחד הימים היתה לי בחילה.  אכלתי את הסוכרייה ואחרי זה פרצתי בבכי, כשהבנתי שלא תהיה לי סוכרייה ברכבת.
עברנו ממקום מחבוא אחד לשני.

באוקטובר 1942, חלה הפוגה באקציות. החלטנו לעבור למקום אחר. אמא ביקשה משוטר יהודי שיסייע לנו, ושילמה לו תמורת עזרתו. בינואר 1943 החלה אקציה נוספת. מדי יום צדו אנשים ברחוב.  אינני יודעת איך ניצלנו. בתקופה זו האנשים החלו להתמרד. היה מרד קטן, שהסתיים די מהר.
בפברואר 1943, הוברחו  בנותיו של מר קרמש,  לצד הארי, להשגחתן של נזירות. בשלב מאוחר יותר גם אני  הוברחתי מהגטו לצד הארי. ההברחה היתה, כמובן, תמורת כל רכושו של אבי, שהועבר לשותפו, מר קופצ'ינסקי.
יצאתי מהגטו בחודש מרץ 1943,(כמעט בת 13!) כחודש לפני המרד, כשאני ישובה על עגלה, לצדו של השותף, מתחזה לעוזרתו. הייתי מצוידת בתעודת זהות עם שם חדש - הלינה טופורבסקה. אמי השביעה אותי שאסתיר את זהותי היהודית. ראשי היה עטוף במטפחת, שהסתירה את העובדה שבמעילי אין צווארון פרווה. אפשר היה לזהות את היהודים על סמך סימן זה, כי אסרו על היהודים ללבוש פרוות ". התוכנית היתה שאמי ואחותי יצטרפו אלי.  אותי היה קל יותר לחלץ ולהסתיר, כי הייתי בלונדינית, וסידור התעודות  והטפסים היה פשוט יותר.  אמי ואחותי היו כהות יותר. הובטח לי שהן תצאנה אחרי, אך הן לא הגיעו ולא ראיתי אותן מאז. מתקופה זו ואילך נדדתי בין כמה משפחות ומקומות מסתור:

המחבוא הראשון

נמסרתי למשפחת אצולה נוצרית, שירדה מנכסיה.  הם  קיבלו כמובן תשלום עבור הסתרתי.
נוסף לי היו בדירת המשפחה עוד שתי בנות, שסיפרו שהן קרובות משפחה, אבל אני חושבת שהן היו יהודיות. לא דיברנו על זה בינינו. כל מה שהבנות קיבלו, גם אני קיבלתי והיחס אלי היה יפה.  אחד החדרים בדירה היה מושכר לקוסמטיקאית. אני זוכרת שהיא ניסתה להבהיר את שערותי לבלונד, כדי שאראה כמו גויה. אך אז לא היו התכשירים של היום והיא פשוט כל ערב, שפכה על שערותי מי חמצן, עד כדי כך, שהייתי כולי מלאה בשלפוחיות על האוזניים וסביב המצח. אפילו הבגדים נשרפו, עד שיום אחד, פשוט, תוך כדי סירוק, השערות נשרו, כי הן היו שרופות לגמרי. אב המשפחה המאמצת נהג מדי פעם לטייל איתי בחוץ, כדי שאשאף קצת אוויר צח,  עד שאחד השכנים הלשין עליו. נאלצתי לעבור למקום אחר. מר קופצ'ינסקי בא ולקח אותי למשפחה אחרת. אני זוכרת שראיתי את הגטו בוער, וחשבתי מה עלה בגורלן של אמי ואחותי.

המחבוא השני

כשמלאו לי 13, עברתי לגור בביתן של אשה פולנית ובתה.   הבת עבדה במשרדו של קופצ'ינסקי. גרתי שם לבד, אינני יודעת כמה זמן.  אני זוכרת שכל יום קראתי ספר או שניים, שהאשה הביאה לי. יום אחד הביאו לי חתולה כדי לשמח אותי. כיוון שאי אפשר היה לפתוח חלון, כי חדרי היה בקומה הראשונה, החדר החל להסריח והייתי חייבת להיפרד מהחתולה.  היה לי ממש עצוב, כי סוף סוף היה לידי יצור חי שאהב אותי. כל הזמן חשתי שאני בסכנה, בעיקר כשגרתי בקומה הראשונה. הכנתי תיק עם מעט בגדים, למקרה שאצטרך לברוח. 
בחודש מאי, בערך, קיבלתי גלויה מאמי ואחותי ממחנה מיידאנק. הן כתבו שטוב להן, בדיעבד התברר שכתיבת הגלויות היתה חלק מתוכנית שטנית, להרגיע את היהודים, שהנה בני משפחותיהם, הגיעו למקום טוב ובטוח ולמנוע התנגדות לטרנספרים.
לאשה שבביתה שהיתי היה כנראה קשר רומנטי עם מר קופצ'ינסקי, חברו של אבי. היא חששה מפניו ולכן קיבלה אותי, נוסף לתשלום עבור ההוצאות שלי.  נאלצתי כל הזמן להיות כפופה, כדי שלא יראו אותי מבעד לחלון.  רוב הזמן קראתי ולא יצאתי מהבית, אבל קיבלתי אוכל ויכולתי  להתקלח כמה פעמים בשבוע.

המחבוא השלישי – דצמבר 1943

מר קופצ'ינסקי העביר אותי למחבוא אחר. מלאו לי כבר 13 שנים ו-8 חודשים. הועברתי למחסן נייר גדול. שמחתי לפגוש במחבוא את רות, בתו של השותף שגר איתנו בגטו.
 מדי כמה ימים מר קופצ'ינסקי הביא לנו קצת אוכל. ישנו על חבילת נייר גדולה. את הצרכים עשינו בדלי.

המחבוא הרביעי

לאחר זמן מה, כשמלאו לי 14, הועברנו שתינו למשפחה, פולנית. הגבר היה שוטר פולני, בדרגה נמוכה. אם המשפחה רצתה להתעשר תמורת הסתרתנו. היא שיכנה אותנו בחדר עם זוג נשוי, על מיטה ללא מזרון. ישנו על קפיצי המיטה. היא העבידה אותנו קשה ונהגה, לפני שיצאה מהבית, למדוד את אורך הנקניק עם חוט, שחס וחלילה לא נגנוב.  פעם בשבוע קיבלנו קומקום מים חמים להתרחץ ולכבס עבורה את בגדיה.  התנאים היו מאד קשים, עדיין לא היו לנו בגדים ובכל זאת, היה לנו מחסה וגרנו בבית ולא ברחוב.

המחבוא החמישי

לאחר תקופה, מר קופצ'ינסקי לקח אותנו שוב למשרדו. בשעות העבודה אסור היה לנו לזוז או להשמיע קול. מדי כמה ימים קיבלנו מזון, אבל היו ימים שלא היה לנו מה לאכול. בשלב מסוים מר קופצ'ינסקי הפסיק להביא לנו אוכל.  התברר לנו שפרץ המרד הפולני נגד הגרמנים. הצבא הרוסי נמצא כבר בפאתי ורשה. יום אחד הודיע לנו מר קופצ'ינסקי שהוא לא מטפל בנו יותר, שאנו חופשיות. נשארנו בלי קורת גג והרעב גבר. יצאנו לחפש מזון.
העיר הופצצה ללא הפסק.  היה קושי להשיג מזון ומים. כדי לקבל סיר מים נאלצנו לעמוד בתור משעה שש בבוקר עד השעה שלוש אחר-הצהריים. המקומות שבהם לא היה תור למים, היו באיזורים של צלפים גרמנים.  יום אחד הלכתי לשם. כדור צלפים עבר לי ממש ליד האף.  נפלתי, המים נשפכו והגרביים היחידות שהיו לי נקרעו ואף נפצעתי.  באותו רגע לא חשבתי שחיי ניצלו, אלא בכיתי על המים שנשפכו ועל הגרב שנקרעה. מאז הקפדנו לעמוד בתור רק במקומות בטוחים.  היה שבוע שבו אכלנו רק אבקת קפה שמצאנו ולחם מעופש. באחד הימים, חזרנו עם דלי מים, התקלחנו והחלטנו להישאר בחדרנו ולא לרדת בשעות הלילה לבונקר המשותף. בחמש בבוקר, נפרצה לפתע הדלת ועשן שחור חדר לתוך החדר. התברר שפצצה נפלה בדיוק על הבונקר שבו נהגנו להסתתר. האנשים בתוך הבונקר נהרגו,  רק שתינו ניצלנו. ברחנו כשרק כותנת לילה לגופנו.   המשכנו לנדוד, כשאני עדיין לבושה בכותנת הקצרה. נפגשנו שוב עם מר קופצ'ינסקי. התברר שביתו נהרס בהפצצה. הוא גר כעת במרתף שמצא.
גרנו איתו ועם אשתו יחד תקופה מסוימת  עד תום המרד הפולני.   התעודות והמסמכים אבדו לי בהפצצה וחששתי מאד שאתפס בלי תעודות. באותה תקופה הגרמנים הודיעו, שמי שייכנע, ייחשב לשבוי מלחמה ולא ירו בו. רות ואני החלטנו להיראות פולניות להצטרף לפולנים שנכנעו והועברו למחנה שבויים בגרמניה, במחשבה שנגיע למקום מסודר שיש בו אוכל.

התחלנו לצעוד לעבר תחנת הרכבת יחד עם המון אנשים. כל אחד החזיק בידו מעט מהרכוש שנותר לו. לנו לא היה כלום, כי כל מה שהיה לנו נהרס בהפצצה. לבשנו רק שמלות לגופנו. בדרך לתחנת הרכבת  עברנו סמוך לשדה בצל. כשראינו את הבצל, התנפלנו עליו והתחלנו לאכול אותו עם הקליפה והאדמה. היינו מורעבות, לאחר חודשים כמעט ללא מזון.
בתחנת הרכבת עלינו על רכבת שמיועדת להסעת בהמות. נדחסנו עם אנשים רבים בקרון, זקנים, צעירים וילדים, ללא יכולת לשבת. כעונש על כך שאנשים קפצו מהקרון שלנו, לא אפשרו לנו לצאת בהפסקות הנסיעה מהקרון, לשתות מים ולעשות את הצרכים.  הכניסו לנו דלי ובתוכו  צנון. את הצנון אכלנו והדלי שימש לעשיית הצרכים.
לאחר 3 ימי נסיעה, בסתיו 1944, הגענו למחנה המעבר הרפורט (ERFURT ). תחילה עמדנו בתור לקבל מים דלוחים. משם העבירו אותנו לחיטוי במקלחות. כדי להשפילנו, זרקו את בגדינו החוצה, ונאלצנו לרוץ ערומות לחפש אותם.  לאחר מכן נעמדנו בתור לרופא. גם כאן כדי להשפיל אותנו, נבדקנו על ידי רופא גבר, ואילו הגברים נבדקו על ידי רופאה. במהלך הזמן, נעשו לעתים קרובות סלקציות.
תנאי המגורים במחנה הרפורט היו כמו במחנה  ריכוז: ביתנים ארוכים עם דרגשי עץ על קומות לשינה, ללא מזרונים. חילקו לנו מדי יום מים עכורים שקראו להם קפה. במים האלה כיבסתי את החזיות שלי. כדי לקבל קצת מרק, עמדנו בתור וכל אחד השתדל להיות ראשון כדי להספיק לאכול את המרק ולעמוד פעם נוספת בתור, למנה שנייה.
היו שתי אפשרויות עבודה: עבודה קלה במחנה, שסיכנה אותנו בכך שיגלו שאנחנו יהודיות, או עבודה קשה יותר, במקום פרטי.  חברתי, שהיתה מבוגרת ממני קיבלה החלטה, שנעבוד מחוץ למחנה, בעבודה קשה יותר. היא אמרה שאני אחותה והניירות שלי אבדו וביקשה שלא יפרידו בינינו. ואכן, הגענו יחד לעבוד במסעדה של משפחה גרמנית בעיר נורדהאוזן.

התנהגנו כפולניות קתוליות. יום אחד, כשהלכנו לכנסייה שאלתי את חברתי, מה יקרה אם בסוף המלחמה נשאר היהודיות היחידות בעולם?  חשבתי שכבר אין יהודים בעולם.  שכחתי שיש יהודים  בפלשתינה ובאמריקה. כדי להשפיל את הפולנים, נדרשנו להדביק על הדש טלאי עם את האות P .  אני וחברתי ניסינו להתחמק מענידת האות, כי גרמנים שפגשנו השפילו אותנו בכל מיני דרכים, דחפו אותנו מהמדרכה או קיללו. תפסו אותנו פעמיים בלי הסרט, ואיימו, שבפעם הבאה נועבר למחנה ריכוז. עבדנו מאד קשה במסעדה. סחבתי שקי פחם במשקל 60 ק"ג. נכנסתי לתוך סירים ענקיים כדי לקרצף אותם, גרפתי שלג מהמדרכה בבגד קיצי, שאיתו באתי לגרמניה. בין יתר העבודות היה עלינו לנקות את המסעדה כל בוקר. הדבר הראשון שעשינו היה לאסוף בדלי סיגריות מהמאפרות. פוררנו את בדלי הסיגריות, אספנו את הטבק והחלפנו אותו תמורת סבון או דברים דומים. למרות העבודה הקשה, קיבלנו יחס די טוב מהגרמנים. גם לא רעבנו. שהינו עם המשפחה הגרמנית  בנורדהאוזן מסתיו 1944 עד מרץ 1945.  בתקופה זו, בנות-הברית החלו להפציץ את הערים הגרמניות. ברחנו מהעיר המופצצת יחד עם המשפחה. העמסנו ציוד על עגלה ועברנו לעיר אחרת. תחילה, סירבו השוהים במקלט לאפשר לנו, כפולניות, להיכנס למקלט, אך הגרמניות אמרו, שאם אנחנו לא ניכנס, גם הן לא, ולכן אפשרו לנו להיכנס. 

סיום המלחמה

ההפצצות של בנות הברית נמשכו כל הזמן, לאורך ימים ולילות. יצאנו מהמקלט החוצה וראינו חייל אמריקאי עם מגן דוד על הצוואר.  חברתי ידעה קצת אנגלית ואמרה לו, שאנחנו יהודיות.  הוא לקח אותנו למלון בו ישבה קודם לכן המפקדה הגרמנית. אמרו לנו להיכנס לחדרים ולקחת מה שאנחנו רוצות.  כל מה שרציתי היה רק מברשת שיניים שלא היתה לי.  רצתי בין החדרים ולקחתי המון מברשות שיניים. החייל נתן לנו מנות קרב, לפני שהמשיך להתקדם לחזית.. העבירו אותנו לתחנת רכבת וגרנו במשרדי הרכבת. נפגשנו שם עם עוד יהודים.  אחד מהם שאל את חברתי אם אנחנו יהודיות. תחילה אמרנו שלא. עדיין פחדנו, לא האמנו שהמלחמה הסתיימה. המשכנו להתנהג כמו פולניות, אך בסוף, כשרצו להחזיר אותנו לפולניה, אמרנו שאנחנו יהודיות ולא הסכמנו לחזור לפולין. כשאמרנו שאיננו מוכנות לחזור לפולין, הועברנו  לקצין יהודי צרפתי, שהציע לנו לנסוע לצרפת.  נסענו ברכבת בתוך קרונות פתוחים והגענו לפריז שחורים מעשן הפחם שעלה מהקטר. בצרפת שיכנו אותנו בבית יתומים בבולון, מקום בו ריכזו ילדים יהודיים שנצלו מהשואה ועקבות משפחותיהם אבדו. בבית היתומים כולם היו יהודים.  כשנשאלנו לאן  אנחנו רוצות לעבור, חברתי רצתה לנסוע לארצות הברית. אני נזכרתי בדודתי פרנקה, שגרה בפלשתינה.

1945 - מחנה מעבר בצרפת. למעלה משמאל - רות

התחלתי לחפש אותה ונרשמתי לעלות ארצה.  תקופה ממושכת לא קיבלתי אישור רשמי לעלות לארץ. יום לפני העלייה, קראו לי מהסוכנות היהודית ואמרו, שמצאו את דודתי ואני מועמדת לעלייה לארץ,  אך לא קיבלתי סרטיפיקט .

העלייה לארץ ישראל

בצרפת עלינו על האוניה מטרואה (Mataroa ).

היינו כ-200 נוסעים בלתי לגאליים יחד עם נוסעים רגילים ועוד כ-200 חיילים בריטיים, שנסעו לארץ ישראל להחליף חיילים אחרים. היינו צפופים ודחוקים.  לא היו מספיק מים ומיטות והחום היה כבד.  הגענו לנמל חיפה ב- 9.9.1945, בערב ראש השנה. חיכיתי עם העולים הבלתי לגאליים, שעלו ללא סרטיפיקט למשאית, שהיתה אמורה לקחת אותנו לאחד הקיבוצים. אך לצערנו, הבלבול היה גדול ומצאנו את עצמנו במחנה המעצר עתלית. שוב הייתי אסירה מאחורי גדרות תיל, עם אותן המקלחות... בתוספת חיטוי בדי.די.טי.  לא הבנתי איך אף אחד לא מבקש ממני סליחה על כל מה שקורה.  חודש ימים היינו במחנה עתלית, במשך כל ספטמבר 1945.

דודתי פרנקה, מצאה את שמי ברשימות הניצולים שפורסמו לאחר המלחמה. היא התקשתה להאמין, שדווקא הילדה החולנית, שרדה ויתר המשפחה לא .לאחר כחודש, פרצו לוחמי הפלמ"ח למחנה עתלית ושוחררנו. הועברתי לקיבוץ.
לאחר זמן, החלטתי לעבור לגור בבית הדודים בתל-אביב. שהיתי אצלם מ-1945 עד 1948. עד התגייסותי לצבא. במשך כל אותו הזמן קיוויתי שאמי ואחותי יבואו. ידעתי בוודאות שאבי נרצח בטרבלינקה. ידעתי שהן הגיעו למיידנק, אך האנשים המעטים שהצליחו לברוח משם, סיפרו שמשם לא חוזרים. אף פעם לא נודע לי מה עלה בגורלן של אמי ואחותי. תמיד קיוויתי שהן ניצלו. חיכיתי שנים רבות שהן יחזרו.  אין דבר נורא יותר מלחכות.  נתפסתי בכל שביב של מידע כדי לדעת מה עלה בגורלן והידיעה המוחלטת על מותן, מעולם לא הגיעה.  

הניצחון:

כל המשפחה ,- 2 ילדים, 6 נכדים  בחתונה של הנכדה הבכורה. יוני 2012 בינתיים נולד נין....

עם הנין עומר

חגיגות יום ההולדת ה- 80