הדברים הבאים נאמרו לזכרה של ונדה רוטנברג על ידי בנה, בטקס יום השואה:

1.5.08

                                                                                                                                                              

חברות וחברים שלום רב,                                                                                                        

אני מודה להלינה ולצוות המוביל של ארגון יוצאי ורשה על קיומו של הערב הזה והעלאת זכרה של אימא
שעמדה שנים רבות בראש הארגון ולימים הייתה נשיאת הכבוד בו.
אני גם מודה לכם – חברות וחברים שכיבדתם את אימא, אותי ואת משפחתי בנוכחותכם.

היום הוא יום מיוחד עבורי, אני לא יודע אם ידוע לכם שהערב הזה לציון השואה והגבורה ולהעלאת קווים
לדמותה של אימא הוא גם יום הולדתה.
נדמה לי שבשילוב הזה קיימת סמליות רבה ביותר.
ברשותכם, בחרתי להביא בפניכם, בשינויים קלים, את הדברים שאמרתי על קברה של אימא ביום הלוויתה,
כ"ו בטבת תשס"ח, 4 בינואר 2008.

במהלך השנים חשבתי, לא אחת, מה אומרים במצבים כאלה?
איך מתמצתים חיים מלאים ועשירי מעש של אנשים ובוודאי של אימא לכלל כמה מילים?

בחרתי לשתף אתכם בכמה מהמאפיינים המרכזיים של אימא כפי שאני ראיתי אותה.
אימא שלי הייתה בת זקונים.
ילדה יפה, ילדה סקרנית, ילדה עצמאית.
ילדה בבית ספוג יהדות שניהל אורח חיים פתוח לרעיונות ציוניים.
ילדה בבית עם סבא וסבתא, אימא ואבא, 3 אחים ו-2 אחיות – עולם ומלואו, מרווח ואוהב.

אימא שלי הייתה לוחמת וגיבורה
נערה צעירה ויפה שבאביב נעוריה נקלעה לתופת נוראה והחליטה לפעול
נערה שהפכה לקשרית בין הצד הארי לבין יהודי הגטו, בין המחתרת היהודית לזו הפולנית
נערה שתוך סיכון מתמיד של חייה העבירה הודעות, כספים ומזון למשפחות בגטו שבורשה, דאגה
למקומות מסתור למשפחות שלמות.
נערה שמספר לא מבוטל של ניצולים חבים לה את חייהם.

אימא שלי הייתה פעילה למען שארית הפליטה
עמדה, כאן בארץ, בראש ארגון יוצאי ורשה ולימים הייתה נשיאת הארגון.
הייתה חברה באגודת קורצ'אק, מועצת יד ושם ולוחמי הגטאות.
אימא הייתה כתובת מרכזית ואוזן קשבת למתן עצה והכוונה לניצולים רבים ולחוות דעת לכל מי שכתב או תעד
את מאורעות התקופה.
אימא הייתה בין הדוברים המרכזיים ובין מדליקי המשואות בטכסים הרשמיים של מדינת ישראל לציון השואה והגבורה.
אימא הוזמנה כנציגת הלוחמים, להתלוות למשלחות ראש הממשלה ונשיא המדינה לציון מרד גטו ורשה בפולין.
באחת הנסיעות האלה התלוויתי אליה וחווינו שנינו חוויה שקשה לתאר חזקה ממנה

אימא שלי פעלה להנצחת תודעת השואה והגבורה.
היא פעלה בדרכה המיוחדת והנחילה את תודעת השואה והגבורה בקרב בני הנוער בארץ והיתה אחת הראשונות ששילבה את נושא השואה והגבורה במסגרת עבודתה החינוכית.
מה שייחד את אימא הייתה העובדה שלא סיפרה על קרבות וגיבורי מלחמה אלא על אנשים, על ילדים, על גבורת
החיים היהודיים בגטו, על הגבורה ותעצומות הנפש ביכולת לשמור צלם אנוש במסגרת התופת שמסביב.
הסיפורים שלה היו אנושיים, אישיים וכל משפחה וכל ילד היו עבורה עולם ומלואו .

אימא שלי הייתה מורה ומחנכת.
בעידן שבו עוסקים בחינוך ובדמות המחנך בישראל -  היא הייתה דגם ראוי ומובהק לחיקוי.
קפדנית, תובעת אך מלאה באהבה ורגישות כלפי תלמידיה, מבקרת באופן תדיר בבתיהם ומכירה את עולמם המלא, השלם.
מהיכרות זו ידעה לארוג בעדינות, בסבלנות ובאהבה רבה את מארג יחסיה עם כל אחד מתלמידיה.
יחסים שהיו בהם כבוד ואהבה הדדית.
קשה היה להסתובב איתה בשכונה, בקריית שלום מבלי שמכל עבר יברכו אותה ויקראו לה "המורה ונדה"..המורה ונדה".. מבלי שתעצור לידינו מונית שנהגה היה התלמיד שלה או תושבי השכונה שהיו
הורים של..ילדים של.., מבלי שהירקן ידאג לשלוח את ארגז הפרות והירקות הביתה באופן מיוחד
כדי ש"..לא יהיה לך כבד המורה ונדה".
עבורם, היא הייתה המורה לחיים!
זו הייתה אהבה והערכה רבת שנים שגרמה לאימא הנאה ועונג רב.

אימא שלי חיה בצניעות רבה.
גידלה אותי בדירה קטנה וצנועה, 60~70 מ"ר גודלה, ודאגה לכך שלא אחסר ולא ארגיש חסר.
אימא ויתרה ויתורים אישיים קשים וכואבים והחליטה לא לקשור את עצמה לאדם אחר לאחר מותו של
אבא כדי שתוכל להקדיש לי את כל כולה.
בבית של אימא, בבית שלנו, היה מפגש אמיתי של מזרח ומערב צפון ודרום.
בקרית שלום, מקום בו גרה אימא מאז תחילת שנות החמישים ועד יומה האחרון, היה שילוב מרתק של עדות ומנהגים.
אימא שילבה, בביתנו, חיים עשירים מלאי צבע וריח נפלא של מנהגים ותבשילים של עדות
שונות – מקום מפגש לאשכנזים ובני עדות המזרח.
שכנים יוצאי פולין, גרמניה, רוסיה ובוכרה שחיו בשכנות נפלאה עם יוצאי עיראק וטוניסיה ותימן.

ומילה נוספת על חברות,
אימא דאגה כל העת לבריאותם של אחרים ובמסירות אין קץ הייתה נוסעת באוטובוסים כדי לבקר חברים
שרק סיפרו שחשו לא בטוב.
אימא נחלצה לעזרת חבריה בתקופות פחות טובות בחייהם.
אימא סייעה לילדים של חבריה במצוקותיהם.
לצערי, בשנותיה האחרונות, חלק מחבריה של אימא – ה כ ז י ב ו  !  נהגו בשפלות רוח ובחוסר רגישות !
זה המעט ממי שהייתה האימא שלי, הסבתא של תום, בן ולי.
"ובחרת בחיים" – זה הנושא שעומד השנה במרכז אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אימא – כבר איננה בין החיים.
אבל אנחנו, החיים -  זוכרים ומתגעגעים.

אמאל'ה, אני אוהב אותך מאד. את חסרה לי, ליפעת ולמשפחתנו.

אני שוב מודה לכם שבאתם לחלוק לה כבוד ומאחל לכם בריאות טובה ואריכות ימים.