ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940 שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי
העיר אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם
הגיעו 180,000 יהודים שהצטרפו ל-200,000 שכבר גרו במקום.  אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38%
מאוכלוסיית העיר הצטופפה באזור של 2% משטחה. רבים מהבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים
למגורים ורבבות היו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ושטחים פתוחים. אולם
השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית.
 
הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (במוצאי יום הכיפורים) ונתחם בחומה גבוהה שהפרידה
אותו משאר חלקי העיר. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, ביניהן - סימון היהודים וחנויותיהם,
התנכלות ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור
בגטו על הצפיפות, הרעב, ותנאי הסניטריה הגרועים, מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. מנגד,
פעל היודנראט בראשותו של אדם צ'רניאקוב לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ופיתוח מוסדות
קהילתיים.
 
החיים בגטו
 
בתחילה יכלו היהודים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו והגסטפו הבטיח ליודנראט כי כך ימשך המצב וכי
היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה
ונבנתה סביב הגטו. רק בודדים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד יכלו
לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בורשה ה"ארית" נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים
אריות. נגזלו מן היהודים 1700 חנויות מזון ובהן סחורות ו-2500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר
שהתנתק הגטו מורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כשהוא כפוף ישירות
לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים כדי להגשים
את מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, והם דאגו להגדיל את כוחו. הוקם "שרות הסדר היהודי" (יידישע
ארדנונגס דינסט) שתפקידו אכיפת הסדר והחוק. את הגטו חילקו לשש נפות ובכל אחת מפקד שלרשותו
שלוש פלוגות של "שרות הסדר היהודי".
 
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והם הפכו ברובם לחסרי רכוש בעל ערך.
הרעב הביא ילדים ונערים בגילאים צעירים, בין 7 ל-13, שהיו קטנים מספיק לעבור במחילות וסדקים,
להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שרות הסדר, שהייתה אחראית
על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי
הפלוגה לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.
 
הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים
להקמת הגטו. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 220 קלוריות ליום לאדם. גוויות החלו להצטבר ברחובות.
43,258 מיתות אירעו בשנה הראשונה, מתוכן שליש בשל תת תזונה. במשך כל הזמן הוזרמו לגטו יהודים
נוספים מערי האזור. עד מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים וגם קבוצות קטנות של צוענים או מומרים
שנחשבו עדיין יהודים לפי חוקי הגזע. היו בהם גם יהודים מגרמניה, אשר על אדמתה לא הקימו הנאצים גטאות.
 
עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. היו בו המוסדות הרשמיים של היודנראט ובמקביל החלה לפעול רשת של
פעילות תרבותית וציבורית בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וגם מסחר. תנועות פוליטיות
שהיו פעילות לפני כן חידשו את פועלן. בגטו גם התפתחו חיי מותרות. היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו.
עשירים חדשים אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ומסעדות. למרות שהיוו מיעוט קטן, בלטו אלה לעומת המצוקה
האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה.
 
האקציה הגדולה
 
 

	יהודים מובלים במהלך האקציה		יהודים ברחבת האומשלאגפלאץ

ב- 21 ביולי - 1942, ערב תשעה באב תש"ב, הגיעה אל בנין היודנראט קבומה מצומצמת של אנשי ס.ס
ו - ס.ד. 11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה שעה בבניין, ואיתם עשרות פקידים, הועלו על רכבים
והובלו אל בית כלא בורשה. באותה עת, פלוגה של חיילים עברה ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא
הבחנה באנשי הגטו.
 
למחרת, ביום תשעה באב, הקיפו כוחות צבא רבים את הגטו. הרמן האפלה, קצין במטה להגליית יהודים,
נכנס אל משרד יו"ר היודנראט והורה לכנס את 13 חברי היודנראט שנותרו. הוא הורה להם כי שלטונות
הצבא עומדים לפנות את הגטו אל המזרח. מפינוי זה יהיו פטורים עובדי ה"שופים", המפעלים הגרמניים
שבשטח הגטו וקרבתו, פקידים ועובדי היודנראט, אנשי המשטרה היהודית, עובדי סעד, חולים במצב קשה
וכן בני משפחה מדרגה ראשונה. המכסה שעל היודנראט לספק צריכה הייתה לעמוד על 6000 איש ליום,
אותם יפנו אל ה"אומשלאגפלץ" רחבה שבין בנייני בית החולים ברחוב סטאבקי. כל מפונה ייקח מטען של
עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים.
 
ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות
ל-7000 איש ביום, ויומיים אחר כך ל-10,000 איש ביום. אדם צ'רניאקוב, יו"ר היודנראט ידע כי כל היהודים
הללו מועדים להשמדה. כשהבין שכל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, החליט להתאבד.
 
אחרי התאבדותו הנאצים החליטו להעניק "תמריץ" לאנשי המשטרה היהודית, והעניקו להם תעודות שחרור
מהפינוי גם לקרובי משפחה מדרגה שנייה, ואכן אנשי משטרת הסדר היהודית פעלו בשיטתיות ולהיטות
למשימה.
 
ב-19 באוגוסט חלה הקפאה בגירושים. היא התחדשה ב-3 בספטמבר. הנאצים הטילו סגר על שטחי המפעלים,
ה"שופים", ונדרשו לספק את מכסת היהודים בלי קשר למידת חיוניותו של העובד למפעל. היה זה מהלך בלתי
צפוי לחלוטין; עד אותו יום נחשבה תעודת העובד כמסמך של "ביטוח חיים" בשל החיוניות לכאורה של העובד
לאינטרס הנאצי. למחרת, במוצאי שבת, פקדו הנאצים על משטרת הסדר היהודית לגדר מתחם של רחובות
בגטו ולהכניס לתוכו את כל יושבי הגטו, כשעימם מזון ליומיים. הפקודה בוצעה ביום המחתרת והמוני היהודים
הוזרמו למקום שקיבל את הכינוי "קוטיול" (הדוּד). במשך שבוע הוחזקו האנשים ב"דוד" הצפוף ועברו רישום
מדוקדק על ידי אנשי ס.ס. בכל יום פונו ממנו אנשים אל ה"אומשלאגפלאץ".
פונו ממנו בסך הכול 50,000 איש, 2648 נורו בשל "הפרה של הסדר" ו-60 התאבדו.
 
ב-21 בספטמבר הקיפה פלוגת ס.ס. את גוש הבתים של הרחובות אוסטרובסקה ו-ולינסקה, היכן שהתגוררו
אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם, הוציאו מהם 200 איש, וצרפום אל הרכבת האחרונה של המפונים.
 
לפי מסמכי הגרמנים במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים, נשים וילדים. כולם נשלחו להשמדה
במחנה טרבלינקה.
בגטו נותרו לאחר מכן כ- 50 עד 60 אלף יהודים בלבד.
 
האקציה השנייה
 

יהודים נתפסים במהלך המרד בגטו		יהודים נתפסים במהלך המרד

 הגירוש הגדול שעבר הגטו הביא את היהודים להסיק כי הגרוש הבא יביא את הסוף על הגטו. הגישה
האקטיביסטית התחזקה משמעותית וארגוני המחתרת גדלו. הארגון המחתרתי שהוקם זה מכבר, אי"ל,
התרחב- אל בני הנוער נוספו פעילי מפלגות פוליטיות- הבונד, פועלי ציון שמאל והיהודים הקומוניסטים.
ארגון המחתרת המקביל, אצ"י, המשיך בתהליך אגירת החימוש והציוד.
 
ב-18 בינואר 1941 החל גירוש נוסף בגטו. אקציה זו החלה בעקבות ביקור של היינריך הימלר בגטו 9 ימים
קודם לכן, בו הוא הביע תרעומת על כך שתוכניות הפינוי אינן מתבצעות. הגרמנים פרסמו הודעה לפיה על
היהודים להתייצב מחוץ לבתיהם ולהציג את תעודותיהם. ההוראה זו לא בוצעה על ידי יהודי הגטו. כיום
ידוע כי כוונת הגרמנים לא הייתה לחסל את הגטו כליל אולם ארגוני המחתרת פתחו בפעולות קרב.
אל קבוצה בת כ-1000 איש שאספו הגרמנים כדי להעבירה אל עבר רחבת השילוחים הסתננו כ-30 לוחמי
ארגון אי"ל. לאחר סימן מוסכם שלפו הלוחמים את כלי נשקם ופתחו בקרבות ירי פנים אל פנים כנגד
השוטרים הגרמנים. מרדכי אנילביץ, אשר לחם עימם, היה הניצול היחיד מביניהם. במקום אחר בגטו
התפתח קרב תחת של קבוצה מבוצרת בפיקודו של יצחק צוקרמן בו נסוגו הגרמנים. אנשי הארגון אצ"י
נלחמו בחוליות קטנות חמושות בנשק קל במספר קרבות רחוב, חלקם הוכתרו כהצלחה ובסך הכולל נפלו
שישה מחברי הארגון.
 
בידי הגרמנים עלה לגרש בין 5000 ל-6000 יהודים באקציה זו שנמשכה עד ה-22 בינואר. היהודים סרבו
להתייצב במהלכה לנוכח פקודת הגרמנים. בין היהודים שגורשו היו חברי יודנראט רבים אשר התייצבו
להוראת הגרמנים בהנחה כי תפקידם יקנה להם הגנה מפני הגירוש. היו גם יהודים לא מעטים אשר סרבו
להיכנס אל קרונות הרכבות וברחו מהם.
 
תוצאותיו של הגירוש נתפסו ככישלון גרמני וכהצלחת כוחות ההתנגדות, דבר אשר דחף את ארגוני המחתרת
לעלות תוכנית אסטרטגית לקראת הקרבות העתידיים בגטו במקרה של גירוש סופי וכן קירב את המחתרת
הפולנית לסייע ליהודים בחימוש ובנשקים. לאחר מאורעות ינואר איבדו היודנראט ומשטרת הסדר היהודית
את האחיזה על הגטו, וזו עברה לידי ארגוני המחתרת אשר אף החלו להתנקש במשתפי פעולה עם הנאצים.
בזמן שלאחר מכן היו תושבי הגטו עסוקים  בבניית בונקרים תת קרקעיים ומקומות מסתור בהם אוכסנו שתייה
ומזון לתקופה ממושכת, לצד דרגשים, תרופות, פתחי אוורור וקווי חשמל מאולתרים. היו גם שניסו להימלט
אל ורשה ה"ארית", אולם הגרמנים הפעילו מאמצים רבים ללוכדם. הכנות אלו של תושבי הגטו עלו בקנה
אחד עם התארגנותם של אנשי המחתרות לקראת הקרבות האחרונים.
 
מרד גטו ורשה וחיסול הגטו
 

מבנה בגטו ורשה הקיים עד היום סמוך לשריד האחרון מחומת הגטו	חורבות הגטו לאחר המרד

החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הגטו כבר עמד בכוננות מסוימת
והרחובות היו ריקים מאנשים. כאשר נכנס אל הגטו כוח גרמני חמוש הוא הותקף על ידי לוחמי המחתרות
היהודיות, אי"ל ואצ"י. טנק אשר הוכנס לגטו הוצת על ידי פצצות וחסם כוחות נוספים. בקרב הגרמנים
נרשמו אבדות ומפקד כוח האס.אס הסיג את כוחותיו לאחור. בשלושת הימים הראשונים של המרד
התקיימו קרבות רחוב. ב-22 באפריל שינו הגרמנים את פעולתם והחלו להבעיר באופן שיטתי את בתי
הגטו. בימים הבאים אחזו את הגטו להבות ענק והשהייה בתוך מקומות סגורים הייתה לבלתי אפשרית.
עם זאת המשיכה להתנהל לחימה עיקשת של חוליות המחתרות בגטו. יהודים בגטו נאלצו לנטוש את
בתיהם הבוערים וליפול אל ידי הגרמנים שהובילום אל רחבת השילוחים, אך היו רבים שהצליחו להמשיך
ולהתחבא, מה שאילץ את הגרמנים לפוצץ ולשרוף את הגטו כולו. כ-6000 יהודים נשרפו במחבואם או
נחנקו בעשן. ב-8 במאי נפל הבונקר של מפקדת אי"ל ובו מרדכי אנילביץ. בימי תחילת מאי גם נפלו כבר
רוב לוחמי האצ"י ומנהיגיהם. ב-16 במאי הכריז הגנרל יורגן סטרופ אשר הובא אל ורשה לצורך חיסול
של הגטו כי הסתיימה האקציה. הוא דיווח "אין עוד רובע יהודי בורשה" ופקד לפוצץ את בית הכנס
הגדול ששכן בעיר. עם זאת שורדים בודדים ניהלו עוד מספר קרבות ירי עד יוני מתוך החורבות.
 
לפי רישומי סטרופ נתפסו 65,065 יהודים, מתוכם 13,292 נרצחו. 631 בונקרים ומקומות מחבוא נהרסו.
הנותרים בחיים הועברו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
בפברואר ציווה הימלר להרוס את הגטו. יצויין כי נותרו בו יהודים בודדים אשר הצליחו להסתתר בזמן
השמדתו, חלקם נמלט אל ורשה שמחוץ לחומות.
 
 

יד זיכרון למרד גטו ורשה	אתר הזיכרון למילא 18

בעיר ורשה ובמתחם הגטו לשעבר נמצאים כיום אתרי זיכרון.