אמי, לובה בלום-ביליצקה

ערב זיכרון לשואה ולגבורה – בית השח רמת אביב – 11.4.2010

החלטתי היום לדבר על אמי, לובה בלום-ביליצקה, אחות סוציאלית, מנהלת של בית הספר לאחיות היחידי בגטו ואחרי המלחמה מנהלת של בית הילדים באוטבוצק לילדים יהודיים אשר שרדו את השואה, ושאחדים מהם נמצאים כאן היום אתנו.
לובה ביליצקה נולדה בווילנה במשפחה ענייה של בעל טחנת קמח. הבת הבכירה מבין שמונה ילדים. כבר בילדותה נחשפה לעוני, אי-שוויון סוציאלי ורעיונות של התנועה הפמיניסטית המתעוררת. למדה על סטיפנדיה כתלמידה מצטיינת בגימנזיה היהודית הראשונה המעורבת בווילנה. שם התארגנה לראשונה תנועת הנוער של הבונד – "צוקונפט" – אליה השתייכה כחברה פעילה. שם גם הכירה את אהבתה הגדולה ובעלה לעתיד – אברשה בלום. באווירה של התעוררות מעמדית בצל מהפכת אוקטובר, והרעיונות של שוויון זכויות לנשים, גמלה בליבה ההחלטה ללמוד אחות, מקצוע שנחשב כפסול לחלוטין עבור בת יהודיה ועורר התנגדות נחרצת מצד אביה.
בגיל 23 היא עוזבת את משפחתה ועוברת ללמוד בוורשה בבית הספר הראשון לאחיות היהודיות אשר הוקם בפולין. בתום לימודיה, בתור בוגרת מצטיינת נשלחה לצרפת ולבלגיה להשתלמות נוספת.
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 היא מקבלת את ניהול בית הספר במקום המנהלת הקודמת אשר נסעה בשליחות לארה"ב. בחודשים הראשונים של המלחמה רבים ממנהיגי הקהילה היהודית, כולל ראשי הבונד בוורשה, ברחו לווילנה או לחו"ל, אך הורי החליטו להישאר בעיר הבוערת, אמי בגלל מחויבותה לגורל בית הספר, ואבי, אברשה בלום, מתוך דאגתו לגורל מפלגת הבונד על רבבות חבריה.
הבית שלנו הופצץ ונשרף בשבוע הראשון של המלחמה. זה קרה בערב, חצי ערומים ויחפים הצלחנו לברוח מהבית הבוער, אמי, אחי הקטן ואני (אבי לא היה באותו ערב בבית). מאותו יום עברנו לגור בבניין בית הספר לאחיות בצ'יסטה. עם גירוש כל יהודי ורשה, גם בית הספר, יחד עם בית החולים היהודי הועברו לשטח הגטו. אמי בתושיתה הרבה, הצליחה להשיג עבור בית הספר את בניין ביטוח הבריאות ברחוב מאריאנסקה 1, הבניין היפה ביותר בשטח הגטו. היה זה המוסד החינוכי היחידי שפעל בגיטו, באישור הגרמנים. במאמצים בלתי רגילים הצליחה להשיג מזון (מועט עד כמה שהיה), טובי המרצים, ציוד והעיקר – אישורי חיים עבור 30 התלמידות המאושרות [אשר נבחרו מתוך 300   מועמדות!], אשר זכו לשהות בכותלי המוסד (האישור של הגרמנים היה עבור 10 בלבד.) בית הספר היה אי של שפיות בתוך גהינום הגיטו: תכנית לימודים מסודרת ומחייבת, חדרים נקיים, מדי אחות מעומלנים, מיטות עם סדינים מקופלים לפי כל הכללים, ארוחות אמנם דלות, אבל סדירות.
אמי נהגה להוריד את הסרט עם מגן דויד המחייב, ותחת הסוואה של שכמית האחות היתה יוצאת מהגטו על מנת להשיג מזון וציוד הכרחיים. התלמידות יחד עם אמי עבדו בבית חולים של ברגסון-באומן תחת ניהולה של דר' בראודה-הלרובה ועזרו עד כמה שזה היה אפשרי במלחמה בעוני ובמגיפות.
באוגוסט 1942 גרמנים החליטו לחסל את הגיטו הקטן, ובית הספר יחד עם בית היתומים של קורצ'ק ועוד אלפי יהודים גורשו לכיכר גז'יבובסקי על מנת להישלח לאומשלגפלץ. אמי באומץ ובביטחון עצמי אשר אפיינו אותה הצליחה לשכנע את הגרמנים בנחיצותן של האחיות במלחמה במגפת הטיפוס המשתוללת בגיטו וקומץ האחיות שוחרר. בית הספר הועבר לדירה קטנה של שישה חדרים ברחוב גנשה 33. האישור ניתן רק לאכסניה עבור האחיות אבל הלימודים במחתרת נמשכו וב-8 לאוגוסט 1942 מחזור חדש של אחיות קבל את התעודות.
פעם שניה אמי הצילה את תלמידותיה , אותנו, ילדיה, ואחותה, כאשר הוציאה את כולנו מתוך האומשלגפלץ לשם נלקחנו באחד הגירושים. לגבי האחיות עדיין פעל על הגרמנים הנימוק של נחיצותן במלחמה במגפות ואותנו,ילדיה, הבריחה בתוך אמבולנס.

לובה בלום-ביליצקה

בשישי בספטמבר 1942, בזמן האקציה הגדולה אמי השיגה 20 אישורי חיים מהיודנרט עבור תלמידותיה. באותו זמן בית הספר היה ברחוב פרנצ'ישקנסקה 24, והתלמידות עבדו בבית חולים בגנשה 4.
לאמי היו הרבה קשרים עם האחיות הפולניות בצד הארי של ורשה והיא ניסתה לקבל מהם עזרה עבור האחיות היהודיות שניסו לברוח מהגטו. כמה מהן באמת עזרו, אבל עד כמה שידוע לי, רוב תלמידותיה של אמי בגטו – נספו. היא גם הבריחה מספר ילדים מהגטו ועזרה בסידורם אצל משפחות פולניות.
ב-18 בינואר 1943 הגרמנים החליטו לחסל את בית החולים בגנשה בו היו מאושפזים כ-600 חולים. על הבוקר נכנסו החיילים הגרמנים לבניין בית החולים, עברו מחדר לחדר והרגו את החולים, כולל את התינוקות, במיטותיהם. אחר כך ירו בצוות הרופאים והאחיות. מהטבח השאירו הגרמנים בחיים רק שתי אחיות: גב' שרשבסקה בתור "יפיפייה ארית" וסבינה זנדרמן בתור "יפיפיה יהודיה”. לאמי נודע על האקציה המתוכננת קצת קודם והיא הורידה אותנו, את האחיות וקצת מן החולים אל המרתפים של בית החולים, שם ניצלו.
כ-110 אחיות למדו בבית הספר בגיטו ו-44 קיבלו תעודות. חלקן שרדו את המלחמה כפרטיזניות, במחנות או בצד הארי.
אחרי הרצח בבית החולים בגנשה אמי הבינה שאין טעם להישאר יותר בגיטו. הודות לקשריה עם פעילי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית הצליחה למצוא משפחה פולנית אשר קבלה את אחי לחיקה. אני הוברחתי מהגיטו עם קבוצת פועלים שיצאו לעבודה והסתתרתי במשך כמה חדשים בכל מיני דירות בוורשה. בסוף גם אמי יצאה את הגיטו ואותה משפחת בורקובסקי שהסתירה את אחי – עזרה גם לאמי. אבי נשאר בגיטו כאחד ממנהיגי המרד מטעם הבונד, לחם בשופ של המברשתנים ויצא עם שרידי הלוחמים לצד הארי דרך תעלות הביוב. כעבור זמן נתפס על ידי הגרמנים והוצא להורג בגסטפו.
לאחר שנודע לאמי על מות אבי היא החליטה לעזוב את וורשה. מצאה עבודה בתור אחות מטפלת של שני תינוקות באחוזה במרכז פולין. שם שהינו יחד כשנה. ב-1944 חזרנו לאזור ורשה. עם תום המלחמה אמי קבלה הצעה לנהל באוטבוצק בית לילדים יהודיים אשר שרדו את השואה. במרץ ובמסירות האופיניים לה הצליחה להקים בית חם ויפה, מאורגן למופת, אשר החזיר לילדים את תחושת הביטחון והאהבה אותה אבדו במלחמה. הוכחה לחשיבותו של הבית הזה עבורם היא העובדה, שעד היום, ובמשך כל השנים, שמרו אותם הילדים על הקשר ביניהם ועל התחושה של משפחת ילדי אוטבוצק.

צילום לוח לזכרה של לובה בלום-ביליצקה על בנין בית הספר לאחיות בתקופת הגטו בוורשה

כעבור שנתיים הוצע לה להקים מחדש את בית הספר לאחיות באותו בניין היסטורי של בית החולים בצ'יסטה ברחוב דבורסקה 17. היא ראתה בזה סגירת מעגל. על אף מאורעות המלחמה, על אף העובדה, שבעלה ורוב משפחתה הענפה נספו – ראתה בפולין את מולדתה ובהקמתו מחדש של בית הספר, הפעם לאחיות פולניות, המשך שליחותה.
ב-1965 קבלה מדליה על שם פלורנס נייטינגייל, האות הבינלאומי הכי גבוה עבור אחות, על פעילותה בתקופת הכיבוש הנאצי ועל הצלת חיים של אחיות וילדים.
ביוני 2000 נקבע לוח זיכרון על בניין בית הספר לאחיות בגיטו ברחוב מריאנסקה 1, (אחד מ-12 הבניינים אשר שרדו בשטח הגיטו לשעבר), לזכרה וזכר פעלה בשנים 1940 – 1942 בוורשה תחת הכיבוש הנאצי.
נפטרה בוורשה ב-1973 והוטמנה בבית הקברות היהודי, בחלקת לוחמי הבונד.